מכתביו של ז'בוטינסקי עולה כי הוא היה דמוקרט מובהק ותמך בדמוקרטיה מהותית ועמוקה.

ז'בוטינסקי דחה את התפיסה, שדמוקרטיה היא בעצם שלטון הרוב ותו לו, כלומר מערכת פורמלית של כללים המיושמת באמצעות בחירות כלליות, הצבעות והכרעות רוב. הוא הדגיש דווקא את ההפך: מדינה דמוקרטית נבחנת ברמת החופש שיש לפרטים החיים בתחומה, ובמידת האפשר למתוח עליה ביקורת באמצעות עיתונות חופשית וחופש ביטוי.

 "היום מתמצה מבחן הדמוקרטיה בחופש העיתונות: החוקה הליבראלית ביותר יסודה בשקר אִם מּושם מחסום לפי העיתונות, אבל במקוםּ בו העיתונות חופשית - שם יש תקווה, על אף מגרעות החוקה. "השקפה על בעיות מדינה וחברה", בתוך: יוסף נדבה עורך עקרונות מנחים לבעיות השעה, תל אביב: מכון ז'בוטינסקי, 1981 ).

ז'בוטינסקי הדגיש כי שום רוב אינו רשאי לשלול את חופש הפרט ואת ההגנה על זכויות המיעוט. הוא סבר כי שלטון רוב הנוהג בניגוד לאמור הוא שלטון לא דמוקרטי. הוא גרס כי במדינה דמוקרטית חייבות להיות לחופש הפרט ערובות וכי יש לוודא שלמיעוט תהיה השפעה על מהלך העניינים במדינה.