השקפת עולמו הלאומית של זאב ז'בוטינסקי התגבשה בתקופת לימודיו ברומא. שם הושפע תחילה מרעיונות סוציאליסטיים, אך זנח אותם לאחר מכן. בעקבות פוגרום קישינב (תרס"ג 1903 , פרעות ביהודי רוסיה) דבק ברעיון התחייה הלאומית של העם היהודי והצטרף לתנועה הציונית. ניתוח מהלכי ההיסטוריה הוביל אותו למסקנה, שהייחוד הלאומי של העם היהודי יוכל להתממש אך ורק בארץ ישראל. לפי תפיסתו של ז'בוטינסקי, העם צריך להביא את גאולתו במו ידיו.

" לפני בואנו לארץ ישראל לא היינו עם ולא היינו קיימים. על אדמת ארץ ישראל נוצר, מִשִּׁברֵי עמים שונים, העם העברי. על אדמת ארץ ישראל גדלנו, עליה היינו לאזרחים; בייצרנו את אמונת האל האחד נשמנו אל קרבנו את רוחות הארץ, ובהיאבקנו לעצמאות ולשלטון אפף אותנו אווירהּ והזין את גופנו הדגן שצמח על אדמתהּ . בארץ ישראל התפתחו רעיונות נביאינו, ובארץ ישראל הושמע לראשונה 'שיר השירים'. כל אשר עברי בקרבנו ניתן לנו על ידי ארץ ישראל; כל השאר אשר בנו - איננו עברי. ישראל וארץ ישראל - חד הן, שם נולדנו כאומה ושם בגרנו. וכאשר באה הסערה והטילתנו אל מחוץ לתחומי הארץ, לא יכולנו עוד לגדול, כפי שלא יוכל לגדול עץ שנעקר מן הארץ, וכל חיינו הוקדשו רק לשמירה על ייחודנו זה שנוצר בארץ ישראל. (זאב ז'בוטינסקי, כתבים, 'ציונות וארץ ישראל', ייברייסקאיה ז'יזן, 1904 ;כרך 'כתבים ציוניים ראשונים', עמ' 123-124).