"שלום עושים עם אויבים" כך אמר יצחק רבין ז"ל וכך גם עשה.

​

ירדן הייתה בעבר מדינת אויב, היא לחמה נגדנו במלחמת העצמאות (1948) ואחר כך במלחמת ששת הימים (1967), אך מתחת לפני השטח היא רצתה להביא לנרמול היחסים איתנו. מלך ירדן, חוסיין, הבין שישראל יכולה להיות בת ברית ושותפות אתה יכולה לקדם אינטרסים אזוריים, כלכליים וביטחוניים משותפים. כך בסתר החלו שני המנהיגים (יצחק רבין ומלך ירדן) להיפגש ולדון בהסכם ביניהם.

​

הפגישות לא תמיד הובילו להסכמות, היו גם ויכוחים, אך המלך חוסיין ורבין הבינו שיש צורך להגיע לפשרה, כלומר, כל צד יוותר על משהו. כל אחד מהם חשב איך השני יכול לעזור למדינה שלו. ישראל הבינה שירדן מתמודדת עם מחסור במים, ירדן ידעה שיש שטחים בבקעת הירדן (נהריים ומובלעת צופר) שמאז 1970 חקלאים ישראלים מעבדים אותם,  אבל בפועל הוא שייך להם לירדנים.

בסופו של דבר נמצאה הפשרה: ישראל הסכימה לתת כל שנה  50 מיליון קוב של מים מהכנרת ולחלוק במי הירמוך והירדן. ואילו ירדן אפשרה חכירה של השטחים עליהם הייתה מחלוקת (נהריים ומובלעת צופר) והמשך עיבודם על ידי חקלאי בקעת הירדן הישראליים.  בנוסף, קיבלו שתי המדינות החלטות בנוגע לגבולות, לפתיחת קו אווירי, הקמת שגרירויות, גישה לנמלים, מתן אשרות תיירות, הקמת תעשיות ועוד. הושגה גם הבנה בנוגע לירושלים והמקומות הקדושים לאסלאם.

​

בעקבות ההבנות ב - 26.10.1994  נחתם במסוף הערבה הסכם השלום בין ישראל לירדן 

בהשתתפות ביל קלינטון נשיא ארצות הבית דאז.